אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ה
במכת כנים כתוב אצבע אלוקים. החרטומים לא יכלו לעשות כינים מפני קטנם שהיו פחות מכשעורה, אמרו החרטומים שהכל מה', וזה מרומז בר"ת של "אצבע" א'ין צ'ריך ב'דיקה ע'וד.
הצפרדעים עשו מסירות נפש, וגם השירה שהם שרים בכל יום הוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שזה עניין של מסירות נפש (תורת משה).
ותלד לו את אהרן ואת משה. למה נזכרו כאן אהרן ומשה, בגלל שהם היו נביאים ועלו לדרגה גדולה מאוד, ולכן נזכרו לומר שאפילו שהם נולדו מאב ואם, בכל זאת אפשר לעלות מבשר ודם לדרגה גבוהה. וכלשון הרמב"ם שכל אחד יש בכוחו לעלות במדרגה כמשה רבנו.
ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה. בגמרא ב"ב ובמדרש איתא, ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון, מה ת"ל אחות נחשון, מלמד שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה, ויש מוסיפים שר"ת "אחים" א'שת ח'יל מ'י י'מצא.
הסוס והבבואה (מעין השבוע)
"והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז-ג)
מעשה באדם שבא לפני הצדיק בעל "דברי חיים" מצאנז זצ"ל ותלונה בפיו: סוחר מצליח היה, חנותו המתה קונים ופרנסתו מצויה היתה בשפע. ועכשיו בא יהודי ופתח מולו חנות מתחרה. הביא סחורה חדשה ואופנתית, הוזיל מחירים וגרף את הלקוחות. מני אז, עומדת חנותו שוממה, והפרנסה שבתה. ברכו הרבי בכל לבו שפרנסתו תשוב ותפרח, ומסחרו ישגשג כמקודם ויסתעף שבעתים. אבל האיש לא הסתפק בכך: "רצוני שהרבי יקלל את המתחרה", אמר, "שהרבי יכהו בשבט פיו"... "חלילה", נרתע הרבי, "מעולם לא קיללתי יהודי! איסור חמור הוא, איסור מדאוריתא". והאיש בשלו: "אם לא לקלל את האיש, יקלל הרבי את חנותו, שהקונים ידירו ממנה רגליהם, וסחורתו תוותר כאבן שאין לה הופכין". חייך הרבי ואמר: "הן סוחר אתה. אמר נא לי, היכן רוכש אתה את הסחורה?" התבלבל הלה מהמפנה בשיחה, אך מיד התעשת וענה: "סחורה פלונית - קונה אני בעיר פלונית. סחורה אחרת, קונה אני ביריד..." "וכיצד מביא אתה את הסחורה לעירך?" התענין הרבי. ענה הסוחר: "בעגלה. וכי מה השאלה?" אבל הרבי המשיך וחקר: "ונוסע אתה בעצמך?" "אכן כן", אישר הסוחר. הסביר שיש לחשוש מפני גנבות ולהשגיח על תנאי ההובלה. "ויושב אתה ליד העגלון, על דוכנו?", שיער הרבי. הסוחר אישר, כשהוא תמה יותר ויותר על השיחה המוזרה.
"מה עושה העגלון כשהסוס רעב?", שאל הרבי. הסביר הסוחר שהעגלון מוליך עימו שק שיבולת שועל. "וכשהסוס צמא?!", המשיך הרבי ושאל. הסוחר ענה, שבעוברם ליד ערוץ נחל, שותה הסוס לרווייה. "האם שמת לב לתופעה מוזרה?", שאל הרבי. הסוחר הניד בראשו. לא, לא הבחין בדבר מוזר כלשהו. "באמת?", תמה הרבי. "האם לא שמת לב לכך שלפני שהסוס שותה, הוא בוטש ברגלו במים, בועט, ורק לאחר מכן שותה?!" עכשיו, כשהסבו את תשומת לבו, נוכח הסוחר שאכן כן הוא. באמת מוזר... "הידעת מדוע?", שאל הרבי. "הנני ואסביר לך: הסוס מרכין ראשו לשתות ורואה את בבואתו במים. הואיל וסוס הוא, מבין הוא שיש לו מתחרה על אותם המים: כשם שהוא שותה מכאן, מתנכל לו הסוס התחתון ומתקרב בו-זמנית כדי לשתות את מימיו... על כן בועט ובוטש הוא ברגלו, מעכיר את המים, וראה זה פלא: הסוס ההוא נעלם, נבהל כנראה ונסוג, וכל המים שלו..." חייך הסוחר, והרב סיכם: "אבל, כמובן, טיפש הוא הסוס. כי אפילו היה כאן מתחרה, הלא יש בנהר די מים לשניהם. על אחת כמה וכמה כשאין זה אלא דמיון. ומה הועיל בבעיטותיו? שהמים נהיו מרופשים. מבין אתה?", סיים הרבי, "הרי מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה (יומא לח:).
לקח זה למדנו באופן חד כל כך במכות מצרים, השגחה פרטית מופלאה, שבה כל אחד קיבל מנתו: היהודי שאב מים, והמצרי שאב דם; הניחו שתי קשיות שתייה בכוס, היהודי שתה מים והמצרי מצץ דם; הכוסות החליפו ידיים, והנוזל שבהן השתנה כהרף עין... וכבר התבאר שמכות מצרים היו 'אותות ומופתים...עד היום הזה' (ירמיה לב-כ), בעלות מסר נצחי עד עולם: כשם שהצפרדע ידעה לאן עליה להיכנס ולאן נאסר עליה לבוא, וכן הכינים והערוב, הדבר והשחין – כך יודעת הפרנסה לאן להישלח. ואם רוצים להגדילה ולהרחיבה, הדרך היחידה היא לפנות בעתירה אל מלך העולם, הזן אותנו, את העולם כלו בטובו, בחן, בחסד, ברוח וברחמים רבים".
חוויית השבוע שלי
מכת כינים,החרטומים,הצפרדעים,אהרון ומשה,אלישבע בת עמינדב,הסוס והבבואה,אמרי שפר,
