אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ה
יש המטפסים ועולים אל השם יתברך, ואני – מקום שאני שם – שם השם יתברך. (הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהוביטש)
יש זוג כזוג... 1. יש זוג כזוג פמוטים בהתחלה מבריק ואח"כ מתחיל להשחיר... 2 . יש זוג כזוג מספריים אחד לא יכול בלי השני... 3 . יש זוג כזוג אופניים אחד מושך את השני... 4 . יש זוג כזוג נעלים בהתחלה לוחץ ואח"כ מתרגלים... 5 . יש זוג כזוג תאומים מיום ליום נהיים דומים... 6 . יש זוג כזוג גרביים תמיד מנסים להסתיר חורים... 7 . יש זוג כזוג משקפיים תמיד מישהו מבניהם דוחף את האף... 8 . יש זוג כזוג תפילין אסור לדבר לידם דברים בטלים... 9 . יש זוג כשני לוחות הברית שהשכינה שורה בניהם... אח יקר! השאלה היא איזה זוג אתה בוחר?!
"יש חברים שנלווים אליך כצל רק כשהשמש זורחת" (ב. פרנקלין)
"יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות."
העוגה (באדיבות המחבר הרב קובי לוי הי“ו)
ערב בר המצווה, של נועם בננו היקר. ההכנות בשיאן, רשימת המטלות עדיין ארוכה. למי עדיין לא שלחנו הזמנה? אילו פריטים צריך לקנות? לא לשכוח להוציא את החליפה מהמכבסה ואת הבגד מהתופרת וכו'... וכו'... מבין בליל הקולות וההתרוצצויות, מגיע לאוזני קולה של בתי: "אימא שלחת הזמנה לגברת רוחמה ינקלביץ?". בכורתי תמיד חושבת על כולם. טפחתי על מצחי, איכה שכחתי את גברת ינקלביץ שכנתנו המבוגרת והבודדה. "את יודעת מה בתי היקרה, אלך ואזמין אותה באופן אישי", וכך מותירה מאחורי אלף ואחת משימות שרכתי את רגלי אל מעבר לכביש, מטפסת בכבדות בגרם המדרגות.
גברת ינקלביץ קבלה את פניי בשמחה גלויה. הזמן שעמד לרשותה היה ללא הגבלה, וכל המבטים שהגנבתי אל עבר שעוני הדוהר היו לשווא. "מה את אומרת, בר מצווה, מחר בלילה, איזה יופי, שיהיה במזל טוב. את יודעת, מחר בלילה אור לכ' אלול זהו גם יום ההולדת שלי. נו נו באמת תאריך מיוחד... טוב בגיל שלי קצת קשה לצאת לשמחות אבל תודה על ההזמנה, ותודה שהגעת במיוחד. טוב, את בטח עסוקה מאד...".סוף סוף נפל לה האסימון... אני נושמת לרווחה ושבה במהירות אל זירת הקרב. אף מטלה לא ברחה לי ותוך שניות אני שקועה בתוך קלחת העניינים. אך מילותיה של גברת ינקלביץ אינן מרפות..."מחר בלילה, גם היומלדת שלי" ואז מבזיקה במוחי מחשבה חדשה. למה לא? אמנם הקשר ביני ובין שכנתי המבוגרת רופף למדי, אבל היא כל כך בודדה... "לשלוח עוגה? מחר? בדרך לבר מצווה?" עיניו של בעלי היקר נפערות בתימהון "אין לך מה לעשות?"."בין כה וכה אני שולחת את הילדים לאולם עם מגשי עוגות בשביל הבר, אז נזמין עוגה נוספת" אני משיבה."טוב, אם את רוצה, כל הכבוד לך". וכך נרכשה לה גם עוגת יום הולדת עגולה, שעשתה את דרכה אל הקומה הרביעית, דקות ספורות טרם צאתנו אל החגיגה הגדולה.
ליל בר המצווה עבר בסחרור. לא יאומן איך שעות ימים וחודשים של הכנות, תכנונים, טלפונים וריצות, מתכווצים ומתאדים תוך שעות ספורות... והנה אנו בבית עייפים אך מרוצים ונרגשים. מאד נרגשים, אין זה דבר של מה בכך להכניס את בננו לנועם עול המצוות. י"ג השנים שקדמו לערב הזה חולפות במעוף לנגד עיננו, והרבה הרבה תודה ל"מי שהכל ממנו" גודשת את ליבנו. הבית חוגג אף הוא: אריזות ובתוכן ספרים מונחות בכל מקום אפשרי. נעלי השבת של הבנות נחות בשלווה על רצפת הסלון, נער הבר מצווה שלנו כמובן אינו רגיל עדיין לתלות את הכובע והחליפה המבריקים במקום המיועד להם, כך שהשולחן הסלוני משמש להם משכן לעת עתה. תוסיפו לתערוכה הזו עוד כמה מגשים עם שאריות של עוגות, מעטפות בודדות וניירות מתנה שמתגוללים בכל פינה, ותקבלו הצצה חטופה לנעשה במעוננו השוקק חיים. "העיקר שכולם ישנים כבר", הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו כעת, זו השינה הנעימה המצפה לי.
ואז נשמעות דפיקות חרישיות בדלת. מבטי מתרוצץ בבהלה מהדלת לשעון ומהשעון לדלת. השעה שתיים בלילה. בעלי נפנה בזריזות אל חדר השינה. "אני כבר ישן", הוא מפטיר לכיווני, הדפיקות אינן מרפות ואני משרכת את רגלי אל עבר ה"קוקר"."גברת ינקלביץ, איזו הפתעה, בואי תכנסי". גברת ינקלביץ נכנסת בצעדים קטנים ומתקדמת באטיות אל עבר השולחן. "אני מתנצלת על השעה, תיארתי לעצמי שאתם עדיין ערים", היא אומרת ומתיישבת בניחותא. אני כובשת אנחה ומתיישבת מעברו השני של השולחן. "הייתי מוכרחה להגיע" היא פותחת. "את צריכה להבין אין לי אף אחד בעולם". האישה הכפופה שמולי מנגבת את עיניה הדומעות וממשיכה בשקט, "רק אני ואחותי נותרנו אחרי השואה הנוראה, רק שתינו מכל משפתחינו הענפה. אחותי הייתה האדם היחיד בעולם שזכר את יום ההולדת שלי, כל שנה היא הייתה מתקשרת לאחל לי מזל טוב". גב' ינקלביץ עוצרת לרגע ונאנחת. "לפני חודשיים נפטרה אחותי, נשארתי לבד... לאף אדם בעולם לא אכפת ממני... והערב"... קולה נסדק... "ביום ההולדת שלי, אני פתאום מקבלת עוגה, עוגת יום הולדת..". העיניים שלה מתמלאות דמעות שזולגות אט אט במורד הלחיים חרושות הקמטים. "את מבינה, הייתי מוכרחה לבוא ולהודות, זכרת אותי ביום הולדתי... תודה". גברת ינקלביץ ממשיכה ומספרת, מגוללת פרקי חיים מצמררי שיער. לבי עומד מפעום, איך אפשר להכיל כל כך הרבה כאב. "זה רק על קצה המזלג, הייתי חייבת להגיע, לספר לך מה זו העוגה הזאת עבורי. היא ממש תוספת לחיים שלי".
מזמן כבר חדלתי להסתכל בשעון. הילדים בין כה וכה יקומו מאוחר מחר, אז מה זה משנה מתי אלך לישון, נותרתי ישובה במקומי שקועה בהרהורים, גם הרבה אחרי שהדלת נסגרה בעדינות מאחורי גבה השפוף של שכנתי. כלל לא העליתי בדעתי כמה משמעות יש לעוגה הזאת ואיפה בעצם הייתי כל השנים, כל השבתות, כל החגים? מי היה מאמין שתחת חיוכה התמידי של שכנתי המבוגרת מסתתרים עצב ובדידות גדולים כל כך?מאז אותו היום אני משתדלת לזכור את גב' ינקלביץ גם בשבתות ובחגים, וגם ביומיום, וגם לפקוח את עיניי ואת ליבי לעוד הרבה "גב' ינקלביציות". הן נמצאות בכל שכונה ואולי גם בבנין שלי, יתכן שגם בבנין שלכם. לפעמים הן מוקפות במשפחה וידידים, אבל הבדידות שלהן זועקת לשמים, ולפעמים הן לבד לבד, רק הם והשמים. אנחנו כולנו רק צריכים קצת לפתוח את העיניים ואת הלב. להתבונן קצת מעבר לארבע אמותנו... כל כך הרבה לבבות שבורים (לא רק מבדידות) מחכים ללחלוחית של חום, של אכפתיות, של אהבה. והמפתח הזה נמצא בידיים של כל אח ואחת מאיתנו. רק לפתוח את הלב, ולהתחבר לעוד לב יהודי.
מטפסים,השם יתברך,פמוטים,נעליים,מספריים,אופניים,לוחות הברית,העוגה,אמרי שפר,
