אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ה
אמר כ"ק אדמו"ר מלעלוב זי"ע בשם הרה"ק רבי לייבלע אייגר מלובלין זי"ע (יומא דהילולא כ"ב שבט). מדוע נכתבה פרשת קבלת התורה בפרשת יתרו, להורות שאין התורה ניתנה רק לצדיקים, אלא לכל בשווה, ואפילו יתרו שחיזר על כל עבודה זרה שבעולם, גם אצלו שייך קבלת התורה.
הרה"ק ר' דוד מלעלוב זי"ע היה אומר לא לחלוץ את התפילין עד אחרי עלינו מסוגל לפרנסה.
הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זי"ע היה מליץ יושר על עם ישראל וטוען כלפי היושב במרומים: "ריבון העולמים, אנא הווה מתנהג עמנו כשם שאנו מתנהגים אתך, אנו מאמינים בך, ובמידת טובך, אף על פי שאין אנו רואים אותך ואין אנו יודעים דרכך. אף אתה הווה מודד איתנו במידה שאנו מודדים לך, הווה מאמין בנו ובטובתנו אף על פי שאין אתה רואה מעשינו הטובים... (סיפורי צדיקים)
"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" - אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו”, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה זמנה בכל עת. זאת ועוד. נתינת התורה הייתה במידה שווה לכולם, אך קבלת התורה, לעומתה, אינה במידה שווה. יש שמתאמץ ונוטל הרבה, ויש שנוטל רק מעט. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצק"ל)
"ויעתר לו ה'" (אור דניאל).
בעיר אוסודאה התכנסו התושבים להניח אבן פינה לבית הכנסת. בראש החוגגים עמד הרב המקומי, שהיה ידוע כצדיק וקדוש, ברגע מסויים הכריז, כי מי שמעוניין לצקת ראשון את אבן הפינה לבית הכנסת, ישקול זהב למימון הבניה כמשקל האבן שייצקו. בקהל השתררה דממה, אך מיד יצא מהשורות יהודי מכפר סמוך, הידוע בעושרו, הוא נטל את העט לידיו, וכסוחר לא שכח את העסקה ומיד שילשל לידי הרב את הסכום.
נדיבות ליבו של האיש השפיעה על הנאספים, מיד החלו עולות ומגיעות עוד תרומות לקרן הבנין. הרב התרגש מאד ואמר לתורם הראשון: "אם יש בלבך משאלה מסוימת אמור אותה עכשיו, זו שעת רצון". דמעה בצבצה בזווית עינו של הגביר, והפכה עד מהרה לשטף דמעות. אכן, משאלה אחת הייתה לו ליהודי שהיה כבר בגיל העמידה. אמנם עשיר גדול הוא ומבורך בנכסים, אולם בן אין לו. "אוי"!, קרא בקול חנוק, "לו תוכל, רבי, לברכני שיוולד לי בן". פני הרב הרצינו, האווירה שהייתה כה שמחה ומרוממת, הפכה לפתע למתוחה וקשה. ניכר היה שלמשאלה כזו לא ציפה הרב. "היכנס נא אלי בעוד שלשה ימים", אמר, "ואודיע לך מה עליך לעשות כדי שתתמלא בקשתך".
בלב ממלא תקווה נכנס הגביר לבית הרב במועד שנקבע. "בקשתך תתמלא רק בשלושה תנאים", קבע הרב. ליבו של היהודי פירפר בקרבו, אף כי בלבו חשב שהוא מוכן לכל אשר יתנה עמו הרב, למרות הכל התנאים שהציב הרב בפניו היכוהו בתדהמה: א) תרד מנכסיך, ב) כשתהיה אשתך בהריון, תלך לעולמך, ג) לאחר הלידה תמות גם האשה". העשיר שכה עז היה רצונו לזכות בבן, נותר עתה דומם ומחריש. הוא קם ויצא מן החדר בשקט, ראשו תפוס בהרהורים. עליו להימלך באשתו, הוא לא יכול להחליט בעבורה בלי להתייעץ עמה. האשה לא התלבטה לרגע, "לך אמור לרב כי מוכנה אני לקבל את כל התנאים". כששב הגביר אל הרב, בירכו שבשנה הבאה יהיה לו בן, והוסיף: "הבן הזה שיוולד לאחר פטירתך, עתיד להאיר את העולם כולו באור תורתו". הברכה עודדה את בני הזוג וניחמה אותם.
התנאי הראשון התקיים מיד, מצב העסקים הלך והורע, הירידה היתה תלולה מאד, תוך ימים ספורים איבד הגביר המפורסם את כל הונו ונשאר חסר כל. חלפה תקופה קצרה והאשה הרתה, כעבור זמן קצר נפטר בעלה, בדיוק כאשר אמר לו הרב. האשה נותרה לבדה, נושאת בקרבה את הבן שיגדל יתום מהוריו. היא, שהיתה ידועה בכספי הצדקה שפיזרה, הייתה עכשיו ענייה ונזקקת בעצמה, רק הידיעה כי בנה יאיר את העולם, הפיחה מעט שמחה בצערה הגדול מנשוא. ימי ההריון קרבו לקיצם והאשה התכוננה ללידה, היא החליטה שעליה לעבור מהכפר אל העיר, שם ייקל עליה להסתדר, שם ודאי תמצא מי שיעזור לה ויסעד אותה בלידתה. היא הגיעה לעיר בחסות החשיכה, בושה הייתה במראה העלוב שלה, היא, שהיתה לבושה תמיד מחלצות ועדויית תכשיטים, נכנסת לעיר בבגדים בלויים ובידיים ריקות, לחפש יהודים טובים לחסות תחת קורתם.
האור שדלק בחלון בית האופה, הזמין אותה לדפוק בדלת. מי בא בשעה מאוחרת זו? תמהה בעלת הבית,.כשניגשה לפתוח את הדלת, כשזיהתה את העומדת מולה תמיהתה הפכה לתדהמה. הייתה זו הגברת רחל, האשה המכובדת שסעדה רבים ותמכה בכל נצרך, חזותה ענתה בה שהתהפך עליה הגלגל. רחמיה של בעלת הבית, אידל שמה, נכמרו. "הכנסי נא", הזמינה אותה בקול חם ונעים ובפנים מחייכות, המנסות להסתיר את רגשותיה. היא הבינה שבמצבה זקוקה האשה לעזרה לטווח ארוך, ועם זאת לא ניסתה להתחמק, ברוחב ליבה ובמידותיה הטובות הכניסה אותה לביתה.
הילד נולד למזל טוב בבית האופה, שם נערכה סעודת ברית המילה, ונקרא שמו בישראל "שמואל". האופה ורעייתו טיפלו ביולדת וסייעו לה כאילו היתה ביתם, וכן טיפלו ברך הנולד במסירות. הילד הפליא עין את כל רואיו ביופיו, בעלי הבית נקשרו אליו בעבותות אהבה, הם שיערו, שכשם שניחן ביופי ודאי שוכנת בו גם נשמה יפת מידות כפי שהיה אביו עליו השלום.
בת קטנה הייתה לאופה, וכמנהג הימים ההם שידכו ההורים בין השניים. אם התינוק הסכימה לכך בתנאי שהורי הילדה יגדלו את בנה, יטפלו בו ויחנכו אותו. שמואל היה בן ג' חודשים כשאמו נפטרה, יתום היה אך לא חסר בית, משפחתו האומנת גידלה אותו כאילו היה בנה ממש, ובבוא העת, כשהיה כבר גדול ומפורסם בתורה, נשא את בתם לאשה. כינויו נותר לעולמים ה"מהרש"א" (מורנו הרב שמואל אידלש) על שם האשה שגידלה אותו, והוא בעל הפירוש הידוע על הש"ס
חוויית השבוע שלי
לחלוץ,תפילין,לובלין,מודדים,הר סיני,קבלת התורה,אור דניאל,אבן פינה ,בית הכנסת,אמרי שפר,
