"מחצית השקל" – ראש חודש אדר ה'תשע"ה
מלקט ועורך: שמואל אייזיקוביץ
מחצית השקל
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל הוא שמו של מס שכל יהודי, בתקופת המשכן והמקדש, היה צריך לשלם פעם בשנה. כספי מחצית השקל שימשו לקניית קורבנות הציבור השונים שהוקרבו על גבי המזבח באותה שנה.
תוכן עניינים
1. מקור המצווה
2. דיני המצווה
2.1 קיץ המזבח
3. טעמי המצווה
4. בימי בית השני
5. ערך המטבע
6. בזמן הזה
מקור המצווה
המקור מן התורה, מופיע בפרשת כי תשא: "זֶה יִתְּנו כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים: מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל', י"ג).
דיני המצווה
בא' באדר שבכל שנה היו מכריזים שצריך להביא את מחצית השקל. נשים פטורות מנתינת מחצית השקל. הכוהנים, הצביעו על הסתירה בין הדין שקרבן מנחה המובא על ידי כהן איננו נאכל, והעובדה שקורבן העומר, הנקנה בדמי מחצית השקל נאכל, וביקשו לפטור את עצמם מתשלום מחצית השקל. חז"ל לא הסכימו עם פטור זה, בהצביעם על ההבדל בין קרבן ששותפיו כוללים כהנים, לבין קרבן ציבור, המהווה ישות בפני עצמו, אך מפני דרכי שלום, לא כפו את התשלום על כהנים שלא שילמו (משנה, שקלים פרק א', משנה ד').
קיץ המזבח
כספי מחצית השקל שימשו לקניית הקורבנות רק בשנה עבורה נגבו (המעבר בין השנים היה בא' בניסן). הכספים שנותרו מהשנה הקודמת שימשו לקניית קורבנות עולה שהוקרבו כאשר לא הייתה פעילות רבה במקדש, וזאת כדי שהמזבח לא יהיה נראה לא פעיל.
טעמי המצווה
מטרת נתינת השקלים הייתה לקניית הקרבנות הציבוריים, ועוד דברים שקשורים לעבודה בבית המקדש/במשכן. על ידי ספירת המטבעות, גם ניתן היה להעריך את מספר היהודים התורמים, ובכך להתחמק מהאיסור של ספירת בני ישראל.
בימי בית השני
בתקופת בית שני התקבלה מסרק כמטבע מיוחד, שנטבע בעיר צור (כסף צורי ככתוב במסכת בכורות נ' ע"ב: "אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי"). ולכן רבו באזור המקדש חלפנים שהמירו את מטבעות עולי הרגל מכספם בארץ מוצאם למחצית שקל צורית. בחפירות הכותל נמצאו מטבעות כסף צורי ששימשו למס מחציתה שקל.
ערך המטבע
מחצית השקל למקדש הייתה כ־8 אחוז מהשכר החודשי הממוצע בתקופת התנאים. החישוב מבוסס על כך ששכר יומי ממוצע של פועל חקלאי וחייל רומאי היה כ־192 פרוטות (ע"ז סב,או עוד). בחישוב שנתי, משכורת ממוצעת הייתה כ־4,800 פרוטות (25 ימי עבודה בחודש, 6 ימי עבודה בשבוע) נמצא לפי זה שמחצית השקל השווה ל־384 פרוטות היית הכ־8 אחוז מהשכר החודשי הממוצע בתקופת התנאים.
בזמן הזה
מנהג עתיק, הנהוג עד היום, הוא לתרום "זכר למחצית השקל" בכל שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אף לאחר חורבן הבית. אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא ניתן בתור צדקה לעניים (אך מעות אלו לכתחילה אין ליתנם ממעות מעשר כספים).
בירושלים שעושים את הפורים ביום טו' אדר, נותנים את המטבעות זכר למחצית השקל בתפילת מנחה של יום יד' באדר.
מנהגים שונים קיימים בנוגע לגובהה "זכר למחצית השקל" שנותנים: יש הנותנים חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה (חצי ש"ח, חצי דולר, וכו').יש הנותנים שלושה ממטבעות אלו – מכיוון שבפרשית מחצית השקל המילה "תרומה" מופיעה שלוש פעמים.
יש הנותנים את השווי המוערך של חצי שקל הקודש תנ"כי. מחציתה שקל שווה למשקל של 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א,ג). משקל השעורה המקובל בהלכה הוא 1/20 (0.05) גרם. שווי גרם כסף בבורסה נכון ל-6 בפברואר 2015 (ט"ז שבט ה'שתע"ד) הוא 2.163 ש"ח[1]. החישוב לפי מחיר סיטונאי וללא מע"מ הינו כ- 20.7648 ש"ח = 2.163 * 0.05 * 192.
גופים שונים, ביניהם מכון המקדש מוכרים, מטבעות מכסף בעלי אותו משקל של מטבע מחצית השקל. הרווחים ממכירת המטבעות על ידי מכון המקדש הולכים למטרות המכון, ובכך נתינה זו מזכירה את מצוות נתינת מחצית השקל המקורית.
זכר למחצית השקל – יישוב ארץ ישראל (הרב יהודה זולדן)
א. מנהג זכר למחצית השקל
במשנה (שקלים פ"ח מ"ח) נאמר: "השקלים… אין נוהגין אלא בפני הבית". לא מצנו במקורות התנאים והאמוראים שנהגו לגבות מעות כזכר למצות נתינת השקלים שהייתה במקדש. הצדקה הניתנת לעניים בפורים קרואה בלשון התנאים כלשון המגילה: "מתנות לאביונים" (אסתר ט, כב; משנה מגילה פ"א מ"ג-ד), ובלשון האמוראים: "מעות פורים" (ירושלמי מגילה פ"אהל' ד) או: "מעות של פורים" (עבודה זרה יז ע"ב), או: "מגבת פורים" (ב"מ עח ע"ב), או: "מצוות פורים" (ירושלמי שם)[1], ומכל מקום לא בשם שקלים[2]. המקור הראשון בו אנו מוצאים שיש לתת מטבעות בהקשר של מצות מחצית השקל, נמצא במסכת סופרים (פרק כא הלכה ד): "וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר, אלא לשם נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, משום קולבון, ומשום מתנות לאביונים."
הקשר למחצית השקל הוא באזהרה שלא לומר על מטבעות אלו שהם כופר, דהינו מצות נתינת שקלים. עוד נאמר שיש לתת לעניים את השקלים הללו: "משום קולבון ומשום מתנות לעניים". קולבון זהו מטבע שהיו מוסיפים בעת נתינת מחצית השקל כנאמר במשנה בשקלים (פ"א מ"ו-ז).מתשובה בתקופת הגאונים, ניתן גם כן ללמוד שנהגו לקרוא למטבעות אלו שקלים, וגם שם יוצא המשיב נגד הנהגה זו. כך מופיע בתשובות הגאונים (מזרח ומערב, אוצר הגאונים מגילה סימן מ): "מה שמכריזים במקומכם על השקלים לא יפה הם עושים שקוראים אותם שקלים ונאסרו איסור הנאה שכיון שקראו להם שקלים תפסום בהקדש ואסורה לעניים."תשובה נוספת (שם בסימן מה): "שאע"פ שאמרו גובים בו ביום, לא שקלים אלא צדקה בעלמא".
מדברי הגאונים ניתן להבין שהיו מכריזים על השקלים גם לאחר החורבן, תשובתם איננה עוסקת בקריאת פרשת שקלים, אלא בהכרזה על השקלים, דבר שהכל מסכימים שהיה נהוג רק בזמן המקדש. גם כאן לא מדובר במפורש על מחצית שקל, ועל זכר לה. יתכן והכוונה בהכרזה זו הייתה לעורר על מצות צדקה לעניים בפורים, ולצדקה זו קראו שקלים. המשיב טוען שמאחר והי ומכריזים על מעות אלו כשקלים, הציבור היה קורא להם בשם זה, ואז הם נתפסו בקדושה ואסורים לעניים (כדברי התנאים במשנה בשקלים פ"ח מ"ח).
התייחסות רחבה ונוספת בתקופת הגאונים לשאלת המקדיש שקלים בזמן הזה נמצא בסדר רב עמרם גאון (סדר פורים ד"ה ולמה קורין): "אמרו חכמים (בבא בתרא ט ע"א): "אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל ומתכפר לו". מכלל שאין שוקלין אלא בזמן שבית המ"ק קיים, ואם שקל בזמן הזה כיון שקרא עליהם שם שקלים תפשן הקדש ואין להן פדיון. ואין יכול לתם לעניים, שכך שנינו (משנה שקלים ח, ח): "המקדיש שקלים ובכורים ה"ז קודש. ר' שמעון אומר האומר בכורים קודש אינן קודש". ועד כאן לא נחלק ר' שמעון על החכמים אלא בבכורים, אבל בשקלים מודה להם שהן קודש. והואיל והן קודש אסור לתנם לעניים. מאי תקנתם, יוליך לים המלח. כמו שאמרנו (יומא סו ע"א): "אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה או כסות אוכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח."רב עמרם גאון איננו מזכיר הכרזה או נתינה של שקלים, אלא מבהיר בהרחבה שאין מצוה זו נוהגת אחר החורבן. יתכן שדבריו אילו מתייחסים גם כן לנוהג קריאת שם שקלים על מטבעות בזמן הזה, דבר אותו הוא שולל[3].
המנהג ליתן מטבעות כזכר למחצית השקל נמצא בצורה מפורשת אצל הרב שמשון בן צדוק (תלמיד המהר"ם מרוטנבורג) בספר תשב"ץ קטן (סי' קעב – קעג): ומה שנותנים ג' מחצאות בפורים זהו רמז לשקל דכתיב בפרשת כי תשא ג' פעמים מחצית השקל[4].
על מעות פורים שהם המתנות לאביונים הנזכרים במגילה אותם יש לתת לעניים בפורים, נוסף עוד עניין והו אזכר למצות מחצית השקל, ושוויו הוא ג' מחציות המטבע הנוהג באותו מקום. זאת על אף שבמקדש היו נותנים רק מחצית שקל אחת. מנהג זה התפתח באשכנז, והוא נזכר אח"כ במספר מקורות (יובאו להלן בפרק ב), וכך מובא ברמ"א (או"ח סי' תרצד סעי' א): הגה: י"א שיש ליתן קודם[5] פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר. נתינת מעות זכר למחצית השקל, לא נמצא במנהגי ספרד, ואף לא בספרי הפסיקה כמו ברמב"ם[6], טור, והשו"ע. עם זאת, נראה שבשלב מאוחר יותר חדר מנהג זה גם לספרד, ויש פוסקים הכותבים על נתינת מעות כזכר למחצית השקל. נראה שמנהג זה בקהילות ספרד מופיע לראשונה אצל הרב יוסף דוד, בשו"ת בית דוד (יו"ד סי' קיח): "צריך ליתן מחצית השקל הקבוע באותו מקום ובאותו זמן אם הוא עשרה גרה או יותר."
הרב יעקב חיים סופר בכף החיים (או"ח סי' תרצד ס"ק ג-ד) כותב שמנהג זכר למחצית השקל אמנם לא נזכר ברמב"ם, בטור ובשו"ע, ומציין שבעניין זה המקור למנהג זה בקהילות ספרד הוא בדברי הרמ"א: "ומ"מ המנהג כדברי מור"ם ז"ל בהגה כדי לעשות זכר למחצית השקל שהיו ישראל נותנין באדר לעבודת ביהמ"ק …ועל כן מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל". גם הרב עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי, ח"א או"ח סי' יט) מציין שהמנהג לא נזכר בתלמוד ואצל הראשונים בספרד, והמנהג מבוסס על דברי הרמ"א, ויש לתת זכר למחצית השקל, ומלבד זאת מתנות לעניים.
ב. ייעוד תרומת זכר למחצית השקל
מה ייעודם של המטבעות שנאספו זכר למחצית השקל? יהודים שישבו בחו"ל הרבו לתרום ליושבי ארץ ישראל בהזדמנויות שונות, ולקיים בזה מצות צדקה[7]. התרומות הועברו דרך המשולחים – השד"רים, קופת ר' מאיר בעל הנס, ועוד. זאת על בסיס המדרש: "בארצך יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ" (מדרש תנאים לדברים טו, ז). התרומות לא היו כסף לעניים דווקא, אלא גם משלוח בגדים ומזון, פריעת מסים וחובות, ועוד. בדברינו הבאים נתמקד בהעברת מטבעות זכר למחצית השקל כזכר למה שהיה במקדש, שניתנו לטובת הישוב בארץ ישראל ולענייה, ולא כצדקה רגילה[8].
גם במנהגי מהרי"ל נזכר מנהג נתינת מטבע זכר למחציתה שקל. באשר לייעוד התרומה, כתב המהרי"ל (מנהגים, הלכות פורים ד, ו): וראיתי שם שבעלי כיסים ויש מן הבינונים נתנו מחצית השקל, ואת מחצית השקל החזיקו לסייע בו אלה עולים לארץ הצבי לשם שמים, ומעות פורים היו חולקים מיד באותו פורים לעניים כשאר צדקה[9].
משלוח המעות לארץ ישראל התפשט במקומות נוספים באשכנז, וכך מצינו במנהגי פרנקפורט, בדברי הרב יוסף יוזפא האן נוירלינגן, יוסף אומץ (סי' תתרפט):בהרבה מקומות המנהג לשלוח מחצית השקל לעניי ארץ ישראל, ומנהג יפה הוא אחר שבזמן הבית היו כל ישראל שולחין שקליהן לירושלים. הרב יוסף יוזפא, מחבר ספר יוסף אומץ היה גם נאה מקיים. הרב יוזפא שימש מנהגים דק"ק וורמיישא, וכך הוא מצטט מפנקס ק"ק וורמישא: היום יום ב' כ"ד סיון שס"א לפ"ק, לקחנו…מעות מחצית השקל…ושלחנו אל יד האלוף הגאון הר"ר זעליק מאן פנחס נוירלינגן מק"ק ורנקבורט, לשלוח אל ארץ צפת תוב"ב ולעניי ירושלים וחברון. היום יום ב' כ"א סיון שס" בלפ"ק, לקחנו ממעות מחצית השקל, לשלוח ע"י האלוף הר"ר יוזפא בן הר"ר זעליק מאן לארץ צפת תוב"ב ולעניי ירושלים וחברון. גאוני פרנקפורט הנזכרים הם הרב יוסף יוזפא, ואביו הרב זעליק מן נוירליגן.
באותה שנה בדיוק, מצינו את קהילת וינציאה המתקנת זאת כתקנה מחייבת, שאף ניתן לכפות על קיומה. הם גם פנו לקהילות אחרות באיטליה ובפולין ללכת בעקבותיהם. כך מופיע בתקנת וינציאה בשנת שס"א: שיחויבו כל איש אשר בשם ישראל יכונה שהוא בן עשרים שנה ומעלה, ושיהיה מן פורעי מס, מן שלוש הדוקאטי ומעלה לפרוע מחצית השקל שהוא רביע דוקאטיל כל שנה בשנה, והפירעון יעשה בשבוע שתחול בהפרשת שקלים… ויהיה כח ביד מעלתם של הגבאים המיוחדים לכך לאכוף ולנגוש למסרב ח"ו לפרוע זה בכל מיני כפיות… והעמדנו עלינו לתת מחצית השקל איש כופר נפשו לסייע לעניים האלה, ממנו יראו ויעשו כל הקהילות הקדושות, ויען וראינו כי ישנם הק"ק אשר לא נתעוררו עדין לזה, באנו כמזכירים לעשות סדר ותיקון על נתינת מחצית השקל כי עניי עיר הקדוש הקודמים לכל ואעפ"י שחרבה בקדושתה עומדת[10].
את עקבותיו של מנהג משלוח התרומות לארץ ישראל אנו מוצאים עוד בקהילות אשכנז אחרות[11]. משהגיע מנהג נתינת מעות זכר למחצית השקל לספרד, מצינו שגם שם היו שהעבירו את תרומת זכר למחצית השקל לארץ ישראל. בעל כף החיים (או"ח סי' תרצד ס"ק כג-כד), כותב שמנהג איזמיר שמכריזים בפרשת שקלים על נתינת זכר למחצית השקל, ומר"ח אדר יוצאים הגבאים לגבות מבני העיר ומחלקים לת"ח נצרכים ולעניים בא"י: ויש מקומות שמניחים פקידים לגבות מחצית השקל מכל בני העיר ואח"כ מאספים אותם יחד ושולחים לחכמי ארץ ישראל והוא זכר למחצית השקל בזמן הבית שהיו גובין אותם מחו"ל ושולחין לירושת"ו לעבודת בית המקדש, ובא"י עצמה יש נוהגין לתת אותם לגבאי צדקה להוצאות בית הכנסת זכר למקדש ויש שנותנין אותם לת"ח הנצרכים בצנעא.
לפיכך החיים גם בארץ ישראל ייעדו את התרומה זכר למקדש, לדבר שיסייע לבנין הארץ – להוצאות בית הכנסת שהוא עצמו מקדש מעט[12]. הרב רפאל אהרן בן שמעון, נהר מצרים (חלק אורח חיים דף נג ע"ב) כותב על מנהג מצרים: בעניין מחצית השקל פה אין מנהג קבוע. יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה"ק ירושלים ת"ו ונותנים אותו ביד הגבאי שלהם הממונה על ככה. ואין לשום עיר מארץ הקדש שום זכות מקופת השקלים, זולת עיר קודש נוות פיארתנו ירושלים ת"ו כי הוא זיכרון למחצית השקל הניתן בזמן בית המקדש לקנות בו תמידי ציבור, ויש נוהגים לחלקו הם לעניים צנועים. ונהראונה ראופשטיה. והבוחר בירושלים יראנו בבניינה בקרוב ויעשה עמנו לטובה אותו כי מצאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות.
ג. זכר מחצית השקל כצדקה
כספי מחצית השקל יועדו לקורבנות, תרומות שלא השתמשו בהם היו מועברים בסוף השנה לבניין העיר ירושלים – אמת המים, חומות מגדלים וכל דבר שנדרש לבניין ירושלים (שקלים פ"ד מ"ב). מכאן שעשית זכר למחצית השקל, לטובת יושבי הארץ ובנינה הוא הדבר שמזכיר באופן הולם יותר את עיקרה של המצווה. יחד עם זאת, פוסקים רבים סוברים שאת כספי זכר מחצית השקל יש לייעד למטרות אחרות, וקיימת מידת מה של התעלמות מהמקורות המובאים לעיל בדבר נתינת המעות לעניי ארץ ישראל בדווקא, אולי ישוב הארץ[13].
יש הסוברים שאת מעות זכר למחצית השקל יש לתת לעניים, וזאת בנוסף למעות פורים הניתנים לעניים. הקשר בין מצות מחצית השקל בזמן הבית, למצות צדקה לאחר החורבן, נמצא בגמ' (בבא בתרא ט ע"א): "אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה, שנא': (נחמיהי, לג) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנהל עבודת בית א-להינו. ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות וגו', מצוה אין כתיב כאן אלא מצות. … וא"ר אלעזר: בזמן שבהמ"ק קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בהמ"ק קיים, אם עושין צדקה – מוטב, ואם לאו – באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע, ואעפ"כ נחשב להן לצדקה, שנא': (ישעיהו ס, יז) ונוגשיך צדקה[14].
יש שלא ראו עניין במטרה מסוימת, ואפשרו לתרום את מעות זכר למחצית השקל למטרות מגוונות. כך כתב הרב יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן (או"ח סי' תרצד סעי' ח): "ויכולים לתן מעות מחצית השקל לאיזה מקום שירצו, ולא ודווקא לתיקון בית הכנסת שהוא כמו בדק הבית, דאינו אלא לזיכרון בעלמא, ועיקר מחצית השקל היה על הקרבנות שעכשיו אין שייך זה. ויש נותנים מעות מחצית השקל לחזן, ואין קפידה בזה[15]. וגם נוהגים לתן מעות מגילה לקורא (אולי צ"ל: לקורא מגילה), ואין איסור בדבר ואין חיוב בדבר."
יש המייעדים את הכסף להחזקת לומדי תורה, ובדעה זו תומך מאד הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ח"א סי' פו): "והגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סי' תרצד אות ב), הביא מהאחרונים שכתבו שיש לתרום המעות לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות תורתנו הקדושה, כמו שאמרו חז"ל: אם בקשת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה, ושכן המנהג ע"כ. ובאמת שכן ראוי לתרום המעות למוסדות התורה, שהם הישיבות הקדושות שלנו[16]. "ומכאן ואילך הוא מביא מקורות רבים על המצווה והחשיבות שיש בתמיכה בלומדי תורה ובהחזקת מוסדות תורה, אם כי מקורות אלו לא עוסקים ישירות בייעוד מטבע שניתנה זכר למחצית השקל. ומסיים: "לפיכך מצוה גדולה לתרום המעות שהם זכר למחצית השקל לטובת הישיבות הקדושות[17]."
ד. זכר למחצית השקל לבניין הארץ ולצרכי הכלל
תרומת מחצית השקל בזמן המקדש שמשה בעיקר לצורכי הכלל והציבור, והיא לא ניתנה כצדקה לאנשים פרטיים. הנהגת זכר למחצית השקל, ראוי שתהיה כתרומה לצרכי הכלל ולא לצרכים פרטיים, לאלה יש את מצות הצדקה באופנים שונים במשך כל השנה, וגם בפורים במסגרת מתנות לאביונים. ראיית מחצית השקל כתרומה לכלל וכעבודה ציבורית, היא הבנה מהותית ביסודה של מצווה זו[18], ובה נהגת זכר לה לאחר החורבן. כך הסביר הראי"ה קוק, מדבר שור (עמ' קכח-קכט, מאורות הראיה – חנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' קמג – קמד): "ענין השקלים כפי מה שאנו רואים הוא לאחד את כל עדת בני ישראל בין בענייני העבודה להשי"ת בין בצרכי הכלל החומריים, שהרי התמידיים באים משקלים, ומשירי הלשכה באים חומות העיר ומגדולותיה. …להורות ולקבע כי יסודה מבוקש מכל עבודת ה' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל. ודרך זה נקבע בישראל לעד, עד שאפילו בגלות שאין לנו בית מקדש, וארץ ישראל, וקורבנות המאחדים אותנו בפועל, מכל מקום כח האחדות תמיד חופף על ישראל במה שקדושת כל המצוות ועבודת השי"ת שישראל עושין עיקר פעולתן הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל[19]."
נראה אם כן שמנהג זכר למחצית השקל בו ניתנת התרומה לצרכיה כלל – לבניין הארץ[20], ולבניינה של ירושלים, הוא היישום הקרוב ביותר שניתן לעשות זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש[21].
מהמקורות שציינו לעיל, נראה שביטוי ישיר וממוקד יותר, יהיה אם ננהג כמו שנהגו בעבר, סיוע לעולים לארץ, לבניין הארץ, לבניינה של ירושלים, לעניים, לתלמידי חכמים ולמוסדות תורה בארץ ישראל, דווקא כחלק מבניינה ויישובה של הארץ.
[1] הרמב"ן (ב"מ עח ע"ב) מביא את דברי הירושלמי הללו וגורס: "מעות פורים".
[2] גם הראשונים קוראים בדרך כלל לצדקה זו "מעות פורים": רי"ף (מגילה אע"ב בדפי הרי"ף), רא"ש מגילה פ"א סי' א, רמב"ן ב"מ עח ע"ב), ספר האור הח"א סז הלכות מגילה ופורים, ד"ה מגלה נקראת), רמב"ם הל' מגילה פ"ב הל' טז), ספר אור זרוע (ח"ב – הלכות מגילה סימן שסז), כלבו (סי' מה), ועוד. כך העיר גם הרב יששכר תמר, עלי תמר (מגילה עמ' כב-כג). בדברינו הבאים נעזרתי רבות בסקירתו (שם) על התפתחות מנהג אשכנז בנתינת ג' חצאי מטבעות זכר למחצית השקל.
[3] הרבש"ח קוק, "שקלים בזמן הזה" (עיונים ומחקים, ירושלים תשי"ט, ח"א עמ' 43-48) טוען שהמובא במסכת סופרים משקף את מנהג ארץ ישראל, וכפי שהוא מובא בירושלמי, ולפיו אין כל בעיה בקריאת שם שקלים לתרומה גם לאחר החורבן. גאוני בבל התנגדו למנהג זה מפני שלא הכירו את דברי הירושלמי או שהתנגדו לו. אך למרות התנגדות הגאונים התפשט המנהג בארצות הגולה, וכדי לצאת ידי כל הדעות חידש הרמ"א אח"כ את הביטוי זכר למחצית השקל. על דבריו יש להעיר, שהן במסכת סופרים והן בגאונים לא נזכר שהיו תורמים מטבעות זכר למחצית השקל. הדיון הוא האם ניתן לקרוא לתרומה הניתנת לצדקה בשם שקלים.
[4] רמז אחר מפסוקי מצות מחצית השקל, להנהגת זכר למחצית השקל, מביא הרב שלמה כהן, שו"ת בנין שלמה (וילנא תרמ"ט, סי' נדב שם אחיו), בתורה נאמר במצות מחצית השקל: "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, טז), וכשאין מקדש יש לעשות זכר.
[5] הלבוש גורס כאן: "מעות פורים" במקום "קודם פורים", אך נראה שהרמ"א איננו רואה בתרומה זו מעות פורים אלא מעות שהם זכר למחצית השקל, ואותם נותנים ערב פורים, זאת מלבד מעות פורים אותם נותנים ביום הפורים.
[6] הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר (או"ח ח"ג עמ' רעז) כותב שלא נהגו בתימן במנהג זה, אם כי מציין שבשתילי זיתים העלה חלקים מדברי הרמ"א בעניין זה.
[7] בזמן הבית היו בני חו"ל תורמים את מחצית השקל למקדש כנאמר בכמ המקורות (שקלים פ"ג מ"ד, תוספתא שקלים (ליברמן) פ"בהלכה ג- ד, רמב"ם הל' שקלים פ"בהל' ח. מקורות חיצוניים מדוחים על כך שאף מרומא, בבל, מצרים, סוריה, אסיה הקטנה, יון, ואיטליה, היו שולחים מחצית השקל בזמן הבית למקדש. ראה: קדמוניות היהודיםיח, ט, א; יד, י; טז, ו ועוד. ראה עוד: ד"ר יהודה נאמן, "קשרי ארץ ישראל והתפוצה בימי הבית השני המשנה והתלמוד", שנה בשנה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 295-303), ומאז שיהודי התפוצה תרמו את מחצית השקל לייעודיה – המקדש, בנית חומת ירושלים (ראה לקמן פרקים ג-דבמאמר), השתרשה מנהג שזכר למחצית השקל מהגולה, אף הוא נתרם לענין ציבורי כמו יישוב הארץ.
[8] הרבש"ח קוק, "שקלים בזמן הזה" (עיונים ומחקים, ירושלים תשי"ט, ח"א, עמ' 43), כותב שהוא עתיד להקדיש מאמר מיוחד על משלוח שקלים מחו"ל לארץ לאחר החורבן, אך לעת עתה לא מצאתי מחקר כזה בכתביו.
[9] הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, שו"ת דברי יציב (חלק או"ח סי' רצג ד"ה ב) מסביר טעם המנהג המופיע במהרי"ל: "ונראה שהיו שתי נתינות, דפעם אחת היו נותנים מחצית השקל לעולים לארץ ישראל דווקא, וזה זכר למחצית השקל שהיו נותנים לביהמ"ק, ובפעם הב' היו מחלקים לעניים בפורים לצאת ידי חובת מתנות לאביונים".
[10] תקנת וינציאה נדפסה בראש ספר תורת משה לרב משה אלשיך וינצאה שס"א. וראה עוד בכתבי ר' יהודה אריה דימודינא, מ"הבלוי (בודאפסט תרס"ד עמ' 140-141). תקנת וינציאה מופיעה גם אצל: אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל (ירושלים תשי"א עמ' 57-64) .
[11] ראה: אגרות הפקידים והאמרכלים באמשטרדם (ח"א עמ' 75, 212, 235, 246, 275. ח"ב עמ' 174-175).
[12] הרב דוד כהן, הנזיר, אור הנצח (שביבי אורות פורים ופרשת שקלים וזכור, עמ' כז- כח) מביא את דברי כף החיים, וכותב: "אם עיקר מחצית השקל זכר למקדש, היה נראה לענ"ד לתתה לבית הכנסת, על דעת הגבאים. …וכן מנהגי בבית כנסת שלנו, לתת ממחצית השקל שנאסף לשמשי בית הכנסת, וגם לתלמידי חכמים ועניים הגונים".
[13] הרב עובדיהיוסף, שו"ת יחווה דעת (ח"א סי' פו) עוסק בשאלה זו. כדרכו הוא מציין מקורות רבים, ובהם שתי אפשרויות מרכזיות – לעניים וללומדי תורה. הוא נוטה לתמוך בדעה המייעדת את הכספים לישיבות וללומדי תורה. הוא איננו מזכיר כלל את המרכיבה ארץ ישראלי בהנהגה זו.
[14] כך כתבו: הרב שלמה גאנצפריד, קיצור שולחן ערוך (סי' קמא סעי' ה); הרב שמחה במברגר, שו"ת זכר שמחה (סוף סימן עו); שו"ת מנחת אלעזר (סי' ל); הרב יואל שורץ, אדר ופורים (ירושלים תשמ"ג, עמ' 76); הרב טוביה פרוינד, מועדים לשמחה (שבט – אדר, ירושלים תשס"ב, עמ' רסג) מספר שהרב שלמה זלמן אויערבך, נהג והורה לתת לעניים ולא צרכי בית כנסת; הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרמ"מ מלובביץ' שערי המועדים (חודש אדר, ירושלים תשנ"ד עמ' ריט) כותב: "בזמן הזה כשאין נוהגים במצות שקלים נמשך עניין השקלים במצות צדקה, וכידוע מנהג ישראל ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע, …זכר למחצית השקל, שזהו עניין הצדקה בפשטות"; בספר מבקשי תורה ח"ג (תשנ"ה) עמ' קנב) מובא בשם הרב חיים קנייבסקי: "כנראה שלכתחילה הוקבעה מנהג של מחצית השקל מצד מתנות לאביונים"; הרב יחיאל מיכל טיקוצ'נסקי (לוח לארץ ישראל, תענית אסתר) כותב: "וצדקה זו רק לעניים"; הרב משה הכהן, ברית כהונה (ח"א עמ' קלו) כותב שבג'רבא המנהג מ"דורות ראשונים דור אחר דור" שמשלמים מעות מחצית השקל לקופת העניים ומייחדים אותם לקמחא דפסחא. הוא משער שסיבת הדבר היא בשל העובדה שחלק מנס פורים היה בפסח, יום תלית המן.
[15] כך כתב וגם בשו"ת מנחת אלעזר (מונקאטש, סי' לג); הרב יששכר טייכטל, שו"ת משנה שכיר (סי' רל). המנהג לתת לחזן, נזכר גם בבאר היטב (או"ח סי' תרצד ס"קב). דבריו הם בעקבות המגן אברהם (שם ס"קב) שכתב: "ובמקום דנהיגי לתת המעות לחזן אין איסור בדבר דכלה נותן אדעתא דמנהג הוא נותן". אך מקורם של הדברים הללו משו"ת משאת בנימין (סי' נד), אך אין מדובר שם על מעות מחצית השקל, אלא על מעות פורים. הבאר היטב הוסיף מדעתו את המילים מחצית השקל. כך העירו על דבריו ביד אפרים (שם, בשערי תשובה, שם ס"קב) שכתב : "ומעולם לא עלה על הדעת שהי המנהג לתת מחצית השקל להחזן והבאר היטב שהוסיף מדעתו תיבות מחצית השקל לא כיון יפה והוא מכשול הגורם לגבאי צדקה שהם ידעניים לגרוע כוחם של עניים מצדקה זו שנותנים למחצית השקל לתתם להחזן… אין להקל במחצית השקל והאומר מנהג ע"פ מ"ש בבה"ט אין שומעים לו כי הוא מנהג בטעות ואם נהגו צריך לבטלו. ולדידי חזילי ש"ץ יראי ה' אשר רצו לזכות במחצית השקל מחמת דברי בה"ט אלו והראיתי להם שהוא טעות וחזרו בהם ומשכו את ידם מן הוא והלאה".
[16] כך הוא כתב גם בנו בשמו בילקוט יוסף (מועדים עמ' 311 בהערה ז, ובעמ' 313 סעיף ט). אחרונים נוספים כתבו שיש לתת את הכסף למוסדות תורה ולתלמידי חכמים, מבלי להזכיר אפשרויות נוספות שהובא וע"י הפוסקים: עניים, בנין א"י וירושלים. ראה: הרב חיים דוד הלוי, מקור חיים השלם (ח"ד עמ' 344); הרב צבי כהן, פורים וחודש אדר (עמ' עו), כותב שנותנים לעניים בני תורה.
[17] וראה עוד בעניין החזקת לומדי תורה: הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר (ח"ז, יו"ד סי' יז).
[18] ראה: הרב משה גנץ, קבעוני לדורות (מאמרים לחודש אדר, "מחצית השקל לשעה ולדורות" עמ' 53-60).
[19] ראה עוד: הראי"ה קוק, מדבר שור (הדרוש החמישה עשר- לפרשת שקלים, עמ' קכז-קלו, והדרוש השלושה ושלושים – עוד דרוש לפרשת שקלים, עמ' רצח-שיא); מאורות הראיה (חנוכה ארבע פרשיות ופורים עמ' קלה-קסז).
[20] אמנם גם בהחזקת עניים, תמיכה בלומדי תורה, ותרומה לישיבות ובמוסדות תורה בארץ ישראל, ישמשום חיזוקה ובנינה של ארץ ישראל. אך דברי הפוסקים המייעדים את מעות זכר למחצית השקל למטרות אלו, לא מכוונים לעניים, ללומדי תורה ולישיבות בארץ ישראל דווקא. הם רואים בהנהגה זו דרך נוספת לקיים מצות צדקה מלבד המעות הניתנים לעניים בפורים. קריאתם לתן את מעות מחצית השקל לעניים, ללומדי תורה ולישיבות נוהגת גםבחו"ל, והיא איננה ייחודית דווקא לארץ ישראל.
[21] בעבר, עד קום המדינה, זכות ההשתייכות להסתדרות הציונית הייתה נתונה לכל יהודי בעולם המקבל את התוכנית הציונית ושוקל את השקל (מעין מס שנתי). השקל היה שטר ובו צילום של מטבע עתיקה. היה זה תעודה על תשלום המס. כל מדינה שבה היו יהודים הייתה זוכה לייצוג בקונגרס הציוני בהתאם למספר שוקליהשקל. מעניין אם כן, שגם כאן התרומה וההשתתפות בבניין הארץ נקראה: שקל, על אף שבאותם שנים אין מטבע שכזו. רבנים קראו לציבור להשתתף ולתרום את השקל הציוני. כך קרא הראי"ה קוק, בשנת תרפ"א (מאמרי הראיה עמ' 481): "הנני קורא בקול: לו עמי שומע לי לא יישאר אף יהודי אחד שלא ישקול את השקל הציוני ודווקא ע"י המזרחי". ראה עוד: על סף הקונגרס, קובץ מאמרים על השקל והבחירות לקונגרס הציוני העשרים (עורך: הרב א' נייפלד, אייר תרצ"ז, עמ' 37. בחוברת מאמר
מחצית השקל
מס שנתי המשולם בסכום שווה לכל אדם.
בכל שנה חייב כל מבוגר בישראל לתת את מחצית השקל לטובת בית המקדש. בכסף זה נקנו קרבנות הציבור. כיום, נוהג המנהג לתת מחצית השקל לצדקה בערב פורים, לזכר ימים קדמונים.
"שקל" הוא מטבע שערכו עשרים גרה (במדבר ג' מ"ז), מחצית השקל נקרא ג"כ "בקע" (שמות ל' י"ג). כל איש מבן עשרים ולמעלה חייב לתת מחצית השקל כופר נפשו בעת ספירת העם (שמות ל' י"ג-ט"ו). הכסף מיועד לבדק הבית ולקורבנות צבור.
העולים מגלות בבל בבית השני נתנו כל אחד שליש שקל לבדק הבית ולקורבן התמיד ולתיקון החומות והמבצרים בירושלים (נחמיהי' ל"ג-ל"ד). נראה כי בימיהם היה השקל גדול מעט, או שהיה של דרכמוני זהב ובעל ערך רב, עד כי השליש נחשב כמו מחצית השקל בימי משה.
מחצית השקל בתור מס שנתי
בימי הבית נעשה מחצית השקל למס שנתי, ואפילו הכוהנים שהיו פטורים ממסים היו חייבים במחצית השקל, וכל כוהן שאינו שוקל חוטא (מנחות כ"א: מ"ו:). ילד ותינוק שלא הגיעו למצוות, אם אביו שלם בעדו המס פעם אחת, נתחייב לשלם בעדו מדי שנה, עד שיגיע הילד לגיל שחייב לשלם (שקלים פ"אג'). זמן שילום המס היה מיום א' אדר עד ט"ו בו. אם לא שלם – היה חייב לשלם בשנה שלאחריה כפלים.
החמירו מאד בגביית השקלים, שאם עיר אחת שלחה את שקליה לירושלים ואבדו בדרך, הייתה צריכה לשקול שנית. ואם נמצא הכסף האבוד, היה גם כסף זה קודש ונשלח לירושלים (שם פ"ב, ב"מ נ"ז:).
מחצית השקל בפורים
אחר חורבן הבית לא חדלו מלשלם מס זה בכל שנה. הכסף נאסף ע"י גבאים ונשלח לארץ ישראל לתמוך בישיבות ובלומדי תורה עניים. נהגו לתת מחצית השקל בפורים לכפר על נפשם, נגד עשרת אלפים ככר כסף שאמר המן לשקול ולהביא לגנזי המלך. באחד באדר משמיעים על השקלים ונמשך הזמן עד פורים.
כתב מהרי"ל שנותנים מחצית השקל בערב פורים סמוך למנחה כשהולכים לבית הכנסת. מחצית השקל הוא אחד מ- 34 מלי"ש… ונותנים גם מעות פורים. במחצית השקל החזיקו לסייע בו את העולים לארץ ישראל, ומעות פורים היו מחלקים מיד באותו פורים לעניים (מנהגי מהרי"ל הל' פורים). ונוהגים לתת 3 מחציות ממטבע הנוהג במדינה, משום דכתיב בפרשת כי תשא ג' פעמים מחצית השקל (הגהת מרדכי מגילה פ"א סי' תשע"ז והרמ"א או"ח סי' תרצ"ד א').
ערך מחצית השקל וערך הפרוטה(הרב יהודה הלוי עמיחי)
נהגו ישראל לתת זכר למחצית השקל [1], למנהג האשכנזים נהגו לתת ג' חצאי מטבעות הנוהגים באותה מדינה [2]. מנהג הספרדים לכתחילה לתת שווי של חצי שקל כסף אמתי. [3]
1. שיעור מחצית השקל
מחצית השקל = 160 שעורות [4]
משקלי השעורה [5]
א. 1 שעורה = 0.044 גר' לפי הגאונים והראשונים.
ב. 1 שעורה = 0.05 גר' לפי הגר"ח נאה ובשםהחזו"א.
מבירור שנערך (כ"השבט תשנ"ט, מחיר ק"גכסף = 857 ש"ח + מע"מ = 1004 ש"ח.
מחצית השקל לפי א': 7.04 גר' = 7.07 ש"ח.
מחצית השקל לפי ב': 8 גר' = 8.03 ש"ח.
הספרדים שנותנים מחצית השקל ג' דרהאם [6] = 183 גרעיני שעורה (1 דרהאם = 61 גרעיני שעורה).
מחצית השקל לפי א': 8.05 גר' = 8.08 ש"ח.
מחצית השקל לפי ב': 9.15 גר' = 9.18 ש"ח.
2. שיעור פרוטה
הפרוטה = חצי שעורה [7]
לפי דעה א': הפרוטה = 2.2 אג'.
לפי דעה ב': הפרוטה = 2.5 אג'.
הערות: [1] רמ"א (או"ח סי' תרצד סעי' א). [2] באור הלכה (שם סי' תרצד ד"ה ויש ליתן). [3] כף החיים (שם סי' תרצד אות כ). [4] רמב"ם (הל' שקלים פ"א ה"ה). [5] מדות ושיעורי תורה (עמ' שצו-שצז). [6] כף החיים (שם). [7] רמב"ם (הל' שקלים פ"א ה"ג).
הערות לערך:
שם המעיר: עופר חננאל גולדפרב
הערה: במילה מחצית רמוזה האמירה הידועה "צדקה תציל ממוות".
האות צ' נמצאת במרכז המילה מחצית והיא רומזת למילה צדקה.
ניתן לראות שמי שקרוב לצדקה (כלומר לאות צ') הם האותיות ח' מימין ואות י' משמאל כלומר מי שקרוב לצדקה הוא חי.
ובהתאם רואים שמי שמתרחק מהצדקה (מהאות צ') הם האותיות מ' מימין ואות ת' משמאל כלומר מי שמתרחק מהצדקה הוא מת.
מצות מחצית השקל (הרב יואל עמיטל)
כתב החינוך במצווה קה: שייתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל משקל שהוא משקל עשרים גרה בכל שנה לידי הכוהנים שנאמר (שמות ל' יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים והיו מניחים הכל בלשכה אחת שבמקדש ומשם היו מוציאים לקנות תמידין ומוספים וכל קרבן הקרב על הציבור, ונסכיהם, והמלח שמולחים בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים, ושכרה עושה לחם הפנים והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.
וכתב הרמב"ם בתחילת הלכות שקלים (פרק א' הלכה א'): מצות עשה מן התורה לתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו' ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת: ולהלן (הלכה ט') באר הרמב"ם שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ובפרק ד' הלכה ט' באר הרמב"ם שמאחד מניסן מקריבים רק מתרומה חדשה ופודים את מה שנשאר, ואף אם נשארו קרבנות תמימים, פודים שתנאי בית דין הוא על כך. ואם חסר לציבור במשך השנה, לוקחים מקדשי בדק הבית.
בהמשך לשון החינוך שם כתב: משרשה המצווה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטוב כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שווה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה ובהתמדה, ובעניינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עניו אחד עשיר שווים במצווה אחת לפניו".
וברמב"ן על התורה העיר שלא בעל הלכות ולא מוני המצות לא מנו את מצווה זו של העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. יש לברר את גדר מצות נתינת מחצית השקל של תורה, האם עיקר המצווה היא אמנם לתת מטבע של מחצית דווקא, וכפי שמשמע מדברי המדרש שהביא רש"י בפרשת כי תשא: "זה יתנו" – "הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו". או שעיקר המצווה היא לתת ערך של מחצית השקל, וכפי שיש חוב לפדות את הבן בשיעור חמשה סלעים כן יש לפרוע חוב להקדש כשיעור מחצית השקל.
משאלה זו יש כמה נפ"מ: מה הדין במי שאנוס ויש לו פחות ממחצית השקל, האם ישלם פחות? אמנם הרמב"ן על התורה העיר שכל מוני המצות לא מנו את הלאו "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וגם הרמב"ן עצמו לא הוסיף אותן בהגהותיו לספר המצות של הרמב"ם, אך להלכה ברור שיש איסור לשקול פחות ממחצית השקל. אך למי שאין בידו לשקול, האם ייתן כפי מסת ידו או שלא ייתן כלל? אם עיקר המצווה הוא חוב לשם קרבנות ציבור, מסתבר שכיון שהוא אנוס, שישלם כפי יכולתו. אך אם עיקר המצווה היא נתינה של מטבע של מחצית הרי שלא ייתן כלל (וחצי שיעור במצווה לדעת הרבה אחרונים אינו דומה לחצי שיעור באסורים ואין בו מצווה כלל, ובנדון זה יתכן שיש בזה איסור).
כן תתכן נפ"מ בשוקל עבור חברו, האם צריך לזכות לו קודם ששוקל, או יוכל לפרוע חוב ובלא זיכוי? (דן בזה הרוגוצ'ובר "בצפנת פענח" בהלכות תרומות והובאו דבריו ב"צפנת פענח – כללי התורה והמצות" בערך שקלים). אם מדין פירעון חוב, נראה שאין צריך לזכות לו אלא פורע את חובו ומדין עבד כנעני המבואר בקידושין ז' ע"א [1]. אבל אם ישנה נתינה של מחצית השקל, יתכן שהנתינה גופה מצווה ולא יוכל לשקול בלא לזכות לו.
כן יש לדון במי שמסופק אם חייב במחצית השקל, האם זה כמו כל חוב והוא ספק ממון שדינו לקולא או המוציא מחברו עליו הראיה, או הספק זה יחשב לספק איסור בגלל מצות הנתינה, ולחומרא. ובדומה נחלקו הראשונים לגבי ספק צדקה אם הוא ספק איסור או ספק ממון. יתכן שבמצות מחצית השקל לכ"ע הדבר נחשב כספק איסור ולחומרא, אם אמנם המצווה היא נתינת המטבע (ועיין במנחת חינוך במצווה ק"ה). לחקירה זו קשורה גם שאלה הנוגעת למה שאנו נותנים היום זכר למחצית השקל, האם יש להדר ולתת זכר למחצית השקל כשווי מחצית שקל של תורה או די במחצית המטבע היוצאת באותו מקום ובאות וזמן.
נוכל להגיע למסקנה בשאלה זו, אם נשווה את מצות נתינת מחצית השקל למצות נתינת חמשה סלעים לפדיון הבן: הרמב"ם בהלכות שקלים (פרק א' הלכה א') כתב: מצות עשה מן התורה לתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו'. אינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו בפעם אחת.לעומת זה, במצות פדיון הבן ודאי יצא אם מחלק את כסף הפדיון למספר כוהנים, כמבואר ברמב"ם בהלכות בכורים (פי"א ה"ז): נתן ה' סלעים לעשרה כוהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא. אמנם מסתבר שגם פדיון הבן לכתחילה אין לחלק לשני כוהנים, כפי שכתב החתם סופר בתשובה (חיו"ד סימן רצ"ז).[2] מכל מקום הרי מבוא רש"י שהבדל בין מחצית השקל ובין פדיון הבן. כמו כן מצאנו חילוק בין שקלים לפדיון הבן במשנה בכורות פרק ח' משנה ז': וכולן נפדין בכסף ובשווה כסף חוץ מן השקלים. משמע שיש דין מיוחד בשקלים שיש לתת דווקא מטבע בדומה לדין "כסף צורה" שיש בדמי מעשר שני. וכן משמע ברש"י מסכת בכורות (דף מט ע"ב על המשנה הנ"ל): חוץ משקלים: שקלים הבאים בלשכה באדר אין מביאים שם אלא מטבע של חצי שקלים [3].
אבל בספר החינוך כתב במצווה ק"ה: ועוד אמר וזיכרונם לברכה שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש שהיה במטבע באותו זמן ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות שמוסיף על משקל שקל וזה מעט ואותו המעט נקרא קלבון, ואותו המעט הוא שכרה של החלפן שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה טבוע בשביל פרוטות. משמע בחינוך שיש אפשרות לתת גם מטבע שאינה של חצי, ומוכח שזה דין בשווי של מחצית ולאו דווקא מחצית השקל. ובפשטות דין הקלבון הוא כששנים שוקלים שקל אחד, ולא בנתינת פרוטות.[4] לדעת החינוך צריך לומר שנתינת הרבה פרוטות בתור מחציתשקל, אין זה נתינה של שווה כסף, שהרי במשנה מפורש שאין לתת שווה כסף למחצית השקל, אלא זה גדר נתינה של מטבע.
אלא שיש לדון בדברי המשנה בשקלים פרק ב' משנה א': "מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך", ומפרש רש"י בבכורות נ"א ע"א: "בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים מצרפין אותן ולוקחין דרבונות, דרבונות הוו זהבים טבועים", ובירושלמי שם מקשה: "ויעשה אותן מרגלית, שמא תוזל מרגלית ונמצא הקדש מפסיד". כלומר שמעיקר הדין גם בשקלים נוהג הכלל ששווה כסף ככסף, ורק משום גזירה שמא יפסיד הקדש אינו יכול להחליף את השקלים בשווה כסף. אם כן, מן התורה אין הבדל בין מצות מחצית השקל למצות פדיון הבן, וגדר שניהם הוא החיוב לתת שיעור מסוים. אבל הרי במשנה שהבאנו לעיל (בכורות פרק ח' משנה ז') מבואר שאין לתת שווה כסף? וצריך לדחות ולומר שהלכה זו שאפשר להחליף שקלים בשווה כסף מן התורה נאמרה רק אחר שקיים את הפרשת מחצית השקל במטבע כסף, וקיום מצות מחצית השקל היא ע"י ההפרשה גם כשלא הגיע ליד הגזבר (כ"כ באגרות משה חיו"ד א' סימן ק"צ).אלא שאם נאמר כך הרי הדבר סותר למשנה בשקלים פרקב' משנה ג': "המכנס מעות ואומר אלו לשקלי, בית שמאי אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין". משמע שההפרשה יכולה להיות גם ע"י שמכנס מעות ואע"פ שלא נותן מטבע של מחצית. אלא שיש לפרש גם את המשנה הזו באותו אופן: שהוא מכנס מעות, ובסוף יחליף לחצי שקל, אלא שאחר שיחליף יש לו עודף ועליו נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מותר וחולין או לא.
שאלה זו, האם יש חיוב לתת מטבע של מחצית או לתת שווי של מחצית, תלויה גם בביאור המשנה בשקלים פרק ב' משנה ד': א"ר שמעון מה בין שקלים לחטאת: אלא שהשקלים יש להן קצבה ולחטאת אין לה קצבה. ר' יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים ולא קבלו מהן.היינו שבזמן בית שני כשעלו מן הגולה קיימו את מצות מחצית השקל במטבע שערכו גדול יותר ממחצית של תורה, משום שרשאים להוסיף על מחצית השקל. ולא שייך כאן הלאו של "לא ירבה" משום שהלאו נאמר רק על היחיד ולא על הציבור כשיד כולם שווה בו. בדין זה כתב הרמב"ם בפרק א' הלכה ו': בזמן שהיה מטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע. ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד ואחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין. ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו אותו חצי סלע. ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה.
לדעת הרמב"ם גם כשהציבור הוסיף לשקול על שיעור התורה, נתנו מחצית המטבע של אותו זמן. אבל הראב"ד שם חולק:… לא אמרו שיהו הולכין אחר יציאת המטבעות אלא היה המטבע מה שהיה אבל הם היו שוקלים לפי שהיו מתי מעט והוצרכו לשקול תחילה דרכונות ועל זה הדרך הלכו הכל שקליהם. ואין השכל נותן שהיה להם בתחלה מטבע של דרכונות והם עניים היו והעשירו עכ"ל. כפי שהבין הכסף משנה, הרי דעת הראב"ד היא שלא היה להם מטבע גדול אלא שקל ושני סלעים דהיינו דרכמון מפני שהיה צורך בסכום זה לקרבנות ציבור. אם כן דעת הראב"ד היא, שיכולים להוסיף על מחצית השקל גם אם אחר התוספת לא יהיה לנתינה שם של מחצית. לפי האמור נראה שלדעת הראב"ד מצות מחצית השקל גדרה דומה לגדר מצות פדיון הבן.
כדעת הראב"ד מפורש ברמב"ן על התורה בפרשת כי תשא, שמוכיח שמצות שקלים היא לדורות מהכתוב בספר נחמיה פרקי': "והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוהינו", כתב הרמב"ן: "מכן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית, ואמר שלישית כי בימי עזרא הוסיפו עליהם והיה שלישית השקל עשר גרה". הרי שלמחצית השקל נתנו רק שליש שקל, וא"כ לדעת הרמב"ן עיקר המצווה הוא לתת ערך של מחצית השקל . להלן אכן מפרש הרמב"ן את המשנה הנ"ל כראב"ד, שכשעלו מן הגולה שקל ודרכון שלם.אבל בדעת הרמב"ם נראה שהמצווה היא לתת מחצית דווקא ולכן פרש את המשנה שנתנו חצי דרכון ולא דרכון שלם כפשט המשנה. לדבריו פירוש המשנה "המכנס מעות ואמר אלו לשקלי" שהובאה לעיל, שאמנם ישנה הפרשה של מעות אבל את המעות יחליף למטבע של מחצית השקל קודם שמביא לשופרות שהיו המדינה. ולדברינו שדעת הרמב"ם היא שהמצווה היא במטבע של מחצית דווקא, מכאן מובנת ההלכה בפרק א' הלכה א' שהובאה לעיל, ולא מצאו לה המפרשים מקור: "ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת".
לפי האמור נראה שלדעת הרמב"ם צריך לתת דווקא מחצית, ולכן הרמב"ם כתב, בנוסף להלכה המפורשת במשנה שאין לתת שווה כסף למחצית השקל, שלא לתת בפעמים רבות, ולכן הרמב"ם פרש את המשנה לגבי הדרכונות בזמן בית שני שנתנו חצי. אבל לדעת הרמב"ן והראב"ד נראה שהמצווה היא לתת שווי של מחצית השקל.
ונראה שדעת הרמ"א היא שצריך לתת רק מחצית המטבע של אותו מקום וזמן. ולכן כתב הרמ"א בשו"ע סימן תרצ"ד: י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר שג' פעמים כתוב תרומה בפרשה יש ליתן ג'.
המעיין בהמשך דברי הרמ"א בשו"ע ובדבריו הדרכי משה על הטור, יראה שלא כתב לתת זכר למחצית השקל כשווי מחצית השקל של תורה שהוא 9.6 גרם כסף טהור, אלא הקפידא היא על שם "מחצית", ולכן יש לתת מחצית מן המטבע היוצאת במדינה. הרמ"א לא הזכיר כלל שיש לתת, ואפילו לכתחילה, כשווי מחצית השקל של תורה. אמנם בשו"ת יחו הדעת (ח"א סימן פ"ו) כתב שלכתחילה ראוי לתת שיעור מחצית השקל של תורה.
[1] קידושין דף ז' ע"א:הי לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לא ואף על גב דלאקא חסרו לא מידיק אקני נפשיה האי גברא נמי אף על גב דלאקא חסרו לאמידיק אקני להלה אי איתתא.
[2] שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רצז : ולפע"ד נ"ל דאין יכול לכתחלה לחלק ה' סלעים לב' כהנים דכל שניתנה בו תורה שיעור אם מחלקו ה"ל חצי שיעור אף על גב דבדיעבד יוצא על ידי צירף /צירוף/ מ"מ מצווה מן המובחר לאכול השיעור בבת אחת אולי תן שיעור נתינתו בב"א.
[3] וזה מתאים עם מה שהבאנו לעיל את רש"י בפרשת כי תשא שהקב"ה הראה למשה רבינו מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו.
[4] והעיר על זה המנחת חינוך, שלדעת הרמב"ם מצאנו קלבון רק בשנים שנותנים, אבל החינוך מדעת עצמו כתב שהוא הדין בשוקל פרוטות.
פרשת שקלים
בפרשת השקלים שבתורה, מוזכרת המילה "תרומה" 3 פעמים. רש"י (שמות ל, טו) מסביר, שבימי משה נדבו העם מחצית השקל 3 פעמים: 1. לצורך קרבנות הציבור. 2. לצורך מאה אדניה כסף. 3. כל איש אשר ידבנו לבו. מכאן, נלמד עוד מנהג בימינו. יש נוהגים לתת 3 מטבעות של מחצית מהמטבע הנהוגה באותה מדינה כנגד ג' התרומות שנזכרו בתורה. (שו"ע או"ח תרצד, א). ויש נוהגים לתת כפי ערך מחצית השקל שבימי משה, היינו שווי 1.2 גרם כסף. וכן יש נוהגים לתת עבור כל בני ביתו זכר למחצית השקל.
אנו מתפללים ומקוים שבית המקדש יבנה במהרה, ונזכה לקיים מצוה זו, עוד השנה, כהלכתה.
פרשת שקלים
למה משמיעים על השקלים באחד באדר, והלא בחדש אדר יש עוד מצוה של זכר מחית עמלק, ומחיַת עמלק נאמרה לישראל לפני מצוַת מחצית השקל?
טעם הדבר הוא, מפני שבזכות מצוַת שקלים זוכים למחיית עמלק, והקב"ה צווה לישראל לתת מחצית השקל כופר נפש, כדי להקדים רפואה למכה. שנאמר 'לכפר על נפשותיכם' אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל (וַעֲשֶּרֶּת אֲלָפִים כִכַר כֶּסֶּף אֶּשְקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵי הַמְלָאכָה לְהָבִיא אֶּל גִנְזֵי הַמֶּלְֶּך – אסתר ג), לפיכך הקדים שקליהן (הציווי לתת מחצית השקל) לשקליו (שהמן שילם לאחשוורוש).
משנכנס אדר מרבים בשמחה. אדר ופורים שמח
