קטע מתוך הספר שלי

"ואל תשכח, אחרי שתיקנתי לך את השעון הבטריות חלשות והן לא יחזיקו מעמד הרבה זמן, השעון יפסיק לעבוד בערך ב..." ירדן מסתכל על שעונו בדריכות "סביבות השעה עשר בלילה.. עד שתירדם אתה לא תרגיש.." 

"תודה ירדן!" איידן מחייך אליו בחיוך רחב

"אין בעד מה" קולו של ירדן נשמע מרחוק, מנופף לו לשלום ונעלם מהאופק..

איידן מנופף לו בניפוף קל בחזרה ומביט אל הרצפה, הוא נכנס אל הכיתה ומתיישב על עדן חלונו סביב הכיתה הריקה, מביט על גל המולת המתרוצצים בהפסקה. הוא נשען לאחור ומביט קדימה, אל שולחנו בהתרופפות קלה לישיבה. פתק זר על השולחן מסיט את תשומת ליבו.."מה..מה זה?" הוא ממלמל ומרים את הפתק

"אני אוהב אותך, תדע לך שאם אתה קורא את זה, 

אני תמיד אשמור עליך, לא משנה איפה אתה, אתה הבן אדם הכי מיוחד בעולם,

אני לא יודע מה הייתי עושה לולא לא היית קיים, בלעדיך כל יום הוא לא אותו דבר..

אתה אולי לא יודע מי אני, אבל אני לא רוצה שתיבהל אז זו ההודעה הראשונה והאחרונה

שאכתוב לך. רק רציתי להתוודות ברגשותיי באנונימיות, אולי יום אחד תדע מי אני

נ.ב אני סומך עליך שלא תספר לאף אחד.."

 איידן מסתכל על הדף סמוק הלום, שקט הכיתה הריקה מגביר את מתחו ונשימותיו ורגשות עזים מציפים אותו, הוא עומד חסר אונים ליד השולחן ומסתכל לצדדים.. מרגיש שכל מילה ומילה צובטת אותו בלב.. ומתהדהדת בראשו "אני אוהב אותך" "אולי יום אחד תדע מי אני"..

"מי זה?" הוא לוחש בקול מהסס "אלוהים.." שרק הוא יכול לשמוע במחשבותיו..

"יש כאן מישהו בכיתה והוא מאוהב בי...למה? רגע, מי זה יכול להיות?" עיניו המבולבלות סוקרות את הכיתה הריקה"מה קורה כאן..?" הוא נאנח ומתיישב על השולחן, תחושת התשה מתפשטת בגופו,ובלבול רב גובר ומציף אותו..הוא מביט אל התקרה ומחזיק את הנייר בידיו .. "מי זה יכול להיות?.." "אני לא מאמין..." טומן את ראשו בידיו על השולחן, צלצול ההפסקה נקש באוזניו..

22:31

איידן יושב על מיטתו ושוקע בין הכריות, אור החדר העמום מטיל צל על וילון השידה שמתטלטל מעלה ומטה ברוח פרצים הנושבת ומעיפה מהשידה דפים אחדים לעבר הרצפה,ומטיילים בין הרצפות בהן רגלו האחת ממיטתו טמונה ומושלכת אל ערימת הדפים הפזורה מתחת למיטתו, מתנוענעת מצד אל צד..

"מישהו מהחברים שלי מאוהב בי.." מחשבותיו לא פוסקות ומטרידות אותו בכל רגע נתון.."ירדן?..החבר הכי טוב שלי?..למה שהוא.."

מתיישב על המיטה בחדות וידיו נושכות בסדין.."זה באמת הוא?.מאוהב בי?..לא יכול להיות..הוא נגד הקהילה הגאה בצורה גורסת.. הוא שונא אותם כל כך..יכול להיות שזו רק מסיכה?" ידיו מתנענעות באי נוחות על המזרון.. "בכל זאת.. אני לא יכול לשאול אותו..אני מרחם על הילד שמאוהב בי אם ירדן ידע על זה..אם ירדן ידע, כולם ידעו על זה..

אבל בכולם יש את האחד הזה, אז זה בעצם יכול להיות כל אחד..אני פשוט לא יודע מי..

זה יכול להיות גם מי שאני לא בקשר איתו..הילדים השקטים יותר..הם, אם לא ירדן.."

הוא מביט על השעון כשהזמן חולף..צליל הרוח הנושבת מסיחה את דעתו לרגע קט, הוא מושיט את ידו מהסדין המרופד אל הפתק בהיסוס, מפשיל את הקימוטים והקימורים וחוטף מבט אל תוך האותיות הטמועות על הנייר שצבעם כבר הספיק להתבלות. מעורער במחשבותיו..

"אבל כחושבים על זה..ירדן תמיד מצרף אותי לכל החבורה, תופס לי היד או בא איתי במגע,

אני הראשון שהוא מתייחס אליו, והכי הרבה מכולם..אולי זה בגלל שהוא החבר הכי טוב שלי

ואני רק מדמיין..אבל איך אני אמור להרגיש עם זה עכשיו?

לשאול אותו על הדעה שלו לא יעזור, אם זה לא הוא, וגם אם כן, הוא ימשיך לנאום

את השנאה שלו או להכחיש..ויותר גרוע, אם הוא לא, הוא יחשוד בי והחברות שלנו תיהרס.."

ידיו שלובות תחת ראשו ועיניו מביטות אל התקרה בחשש..הוא נאנח אחורה ומשליך עצמו על ריפוד הכרית הרכה.

"מצד שני, זה חייב להיות רק ירדן?" עיניו מביטות בבילבול אל המנורה העמומה בין תריסי האיוורור החולפים שולוקטים את עיניו."כולם סביבי..זה נכון, אני מוקף. הם החברים שלי..נתנאל הוא מגובש, אבל תמיד אחריי ואחרי ירדן..לעומת זאת יש גם את אור, שון, ליאם, איתי ירון ו..לעזאזל!"הוא חובט בכרית ושוקע בה בייאוש,

"ועוד כמה.. הם חברים אבל אין מצב שאני מספר לאף אחד מהם, אבל יש מצב שזה אחד מהם." הוא חש תחושת יאוש מחלחלת בגופו

ואו, רק רגע אחד.." הוא מקמט את הנייר וקופץ לפתע בהתפעלות,מסיט את הכרית מפניו ומותח את ידיו באוויר."רפאל! אני יכול לספר לו, הוא תמיד מקשיב לי! איך לא חשבתי על זה, רפאל חבר טוב..הוא יוכל לעזור לי" חיוך מתפשט על פניו "הוא תומך והוא באמת שם כשצריכים אותו"

"אני חייב להתקשר אליו עכשיו"

איידן מנתק את הסלולרי מהשקע בתכליתיות וידיו נוהרות בין הכפתורים,

צליל חיוג ממושך נשמע ברקע "נו כבר תענה... תענה..!."לוחש לעצמו ומשחק באצבעותיו בציפייה..אווירת המתח ששררה בתוכו הידקה את רגליו יותר ויותר..

"הלו?" קולו הדק נשמע מהצד השני. "רפאל!" "איידן?" השיב רפאל בקול חרישי

"איזה מזל שענית, אני, חייב לדבר איתך.." "לדבר?.." רפאל בולע רוק קל. "ע..על מה?"

"משהו שאני, לא יכול לספר לאף אחד.." "למה?" לחץ נשמע בקולו "רפאל?"  "אה..כן.." מגמגם רפאל בקול נרפה "טוב, אם אתה לא יכול אנחנו יכולים לדחות את זה למחר להפסקה, אנחנו יכולים לדבר מחר, אתה תבוא נכון?" אומר איידן בהתרגשות מהססת, פניו מתוחות והוא עוטף את המכשיר בחוזקה..

"כן, אני יבוא מחר. ברור.. מה כל כך מטריד אותך?"

"אהה זה, טוב, אני ממש חייב את העזרה שלך בנושא מסויים.. זאת אומרת, אתה מבין בכתב יד ואני לא, וזה קשור לכתב יד של מישהו.." שקט נשמע מהקו "בסדר, אני אבוא לעזור לך במה שאוכל לעזור." רפאל אומר בקול לחוץ ודעוך.."תודה, ידעתי שאוכל לסמוך עליך, אין עליך רפאל, אתה החבר הכי טוב שלי!" אומר איידן בצהלה והקו מתנתק, רפאל נשאר המום על הקו, עם חיוך מרוח ותמיהה המבשרת חשש על הפנים..

"החבר הכי טוב שלו?" רפאל בוהה בתקרה עם תקווה וחיוך.."איידן.." רפאל ממלמל וחיוכו אט אט צונח ונפול.."אוי לא..הוא עומד לדבר איתי על הפתק שהבאתי לו..מה אני עושה? שיט" הוא מרכין את ראשו ועיניו נפערות מחרדה "לא יכול להיות שהוא כבר חושד בי..הוא ישתגע אם הוא יגלה שזה אני.." ליבו מתחיל להלום בו "הוא ישנא אותי, הוא כבר לא יקרא לי החבר הכי טוב שלו, הוא.." גוער מהתשה וטומן את ראשו אל תוך ידיו הקרירות והרועדות..

איידן מכניס את הפלאפון למטען ומתכווץ על המיטה בזהירות. הוא מכבה את האור ושם את ראשו על הכרית, השעון שעל הקיר מהדק את מחשבותיו יותר ויותר. 'תיק,תק,תיק,תק'.. כאילו נבלע לתוך רעש פנימי בלתי מוכר.. עוד קצת והשמיכה עליו, אך התקרה עדיין מקשיבה לו, בוהה בו, והוא בוהה בה.. לא יכול שלא להפסיק לחשוב על היום..

"מה קורה לי..הכל נהיה יותר ויותר מוזר.." הוא מניח את ידו הימנית על מצחו בפשיטה מפרכת.. "דיברתי עם רפאל, אני בידיים טובות.. הוא ידבר איתי מחר, אבל משהו..עדיין מפריע לי..חסר לי..איזה חלק קטן שמשלים את הפאזל, שאני מפספס ממש מול העיניים שלי..אבל אני לא יודע מה.." מערער ועוצם את עיניו, מתעטף בתוך השמיכה העבה העשויה מצמר כבד, ואוחז בקצבותיה כשהחושך בולע את מחשבותיו.

קול השעון הפסיק לתקתק.